[צילום: קייטי פרי. כן, ההיא. כן, זו היד שלה. וכן, אני מתפדחת בכלל להזכיר את השם הזה על גבי המצע הג'ושי - שלפחות ברמת העיקרון אמור למדר תופעות התחזות, וואנאביזם וקיטש ירוד ומשעמם במסווה של 'פופ', נו באמת - אבל כולנו יודעים מה קורה לי מול נוצצים עשויים היטב. *אנחת השלמה* מקור: The Cut]הכלאה מטורפת בין זה, זה וזה, לא כך? שיו.
חתיכת פאי אחרונה לפני שמכבים את האור על השבת הזו: הטמבלר הממש-מצחיק הזה (שכמו עם כל חתיכות הפאי המשובחות, הגעתי אליו דרך פה). זה מדגים היטב את הרעיון הכללי שלו, וזה סתם מעולה בעיניי. חוצמזה, נדמה לי שזה טמבלר שבקלות יכול להיכנס לרשימת הקריאה של החבר החדש ברשימת הבלוגרול המקומית כאן בצד שמאל - אני מדברת על שותה וקם, מהבחורים המעטים שאצלם העיסוק בבירה ובחורות איכשהו יוצא בלתי-משמים ואפילו מגניב (ג'ייסון לי בטח רשם על זה פטנט ב-Mallrats, אבל שוין). ובאווירת טארט-טאטן אופטימית זו, צרור איחולי שבוע בלתי-משמים ומגניב בתכלית - בין אם יתלוו אליו ציפורני דיסקו ובין אם לאו.
7 תגובות:
נראה לי שגם הפעם שרה'לה הלכה עם זה רחוק מידי.
קייטי פרי זה טראש אבל טראש אנחנו אוהבים, לא?
אני באופן אישי מאד אוהבת את העובדה שהיא לא יפה קלאסית כמו שאר כוכבניות הפופ לרגע. ומאד אוהבת דובדבנים באופנה, והיא מרבה ללבוש אותם. (ומאד לא אוהבת ציפורניים רצחניות באשר הן)
חני
קייטי פרי זה טראש אבל טראש אנחנו אוהבים, לא?
אני באופן אישי מאד אוהבת את העובדה שהיא לא יפה קלאסית כמו שאר כוכבניות הפופ לרגע. ומאד אוהבת דובדבנים באופנה, והיא מרבה ללבוש אותם. (ומאד לא אוהבת ציפורניים רצחניות באשר הן)
חני
אריאלה - לול! אבל באמת, את חושבת שזה באמת מקרה שרה'לה? יש מצב שאת צודקת, אם כי בעיניי זה יחסית נורמטיבי למה שאני נוהגת לייחס לה בדרך כלל. ושוב - :)))
חנצ' - הממ. איי סי יור פוינט, כמו שאומרים, אבל אם להגיד לך את האמת, ולא לדקלם את האמירה חסרת הטעם והריח "על טעם ועל ריח" (שטות גמורה, דרך אגב, ויש לי גם הסבר מ-מ-ש ארכני לזה, לא אפול עלייך כרגע) - אז לא, זה לא ממש נכון להגיד ש"אנחנו אוהבים טראש". אפילו ממש לא. ואני מצטערת, זה בטח נשמע ממש דידקטי, אבל זאת האמת: כמו כל דבר בחיים, גם טראש חייבים לדעת לעשות - וכשהוא נעשה בבנאליות, בזיוף, בריקנות - אז הוא זבל אמיתי, לא משהו שעונה לכותרת הגואלת "טראש". ודרך אגב, לכל זה אין קשר לסוגיית היופי "כשלעצמו", פשוט כי נראה לי שזו סוגיה שאין לה באמת קיום. היא לא יכולה להיות יפה, קלאסית או בלתי-קלאסית (מה זה בכלל אומר, בעצם?), אם היא כל כך ריקה ומשעממת. וכל שמלות ה"אוונגרד" וכל הדובדבנים שבעולם לא יוכלו לכסות על זה. ובמילים אחרות (כי ממש צריך פה עוד מילים, אני הרי כל כך מקמצת בהן): זה לא המה, זה האיך (ושאלת האיך, כמובן, היא בעצם דרך אחרת לנסח את שאלת המי).
נ.ב. - כדי לסיים באווירה פחות מעיקה, וכדי להתייחס לעוד נקודה שהעלית - אז כן, זה נראה לך כמו מניקור רצחני? לי הוא נראה הכי ידידותי לסביבה (ככה זה דיסקו, ידידותי ואוהב אדם).
אני ממש מילטנטית בעניין הזה. אני יכולה להבין הרבה תופעות אנושיות אבל לשים לק על האצבעות, סתם לק פשוט, בעיני זה גובל קצת בסטיה. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, דווקא היתה לי ילדות מאושרת, אבל היום אני יכולה איכשהו לחיות בשלום עם לק (על אנשים אחרים, כמובן) רק אחרי מאמץ גדול. ואם זה קצת יותר מאשר צבע פשוט- אני צריכה פסיכולוג. ובתור נוסעת אוטובוסים יוצא לי לראות די הרבה דברים רצחניים מסביבי, יש ציפורניים שיכולות להוריד למישהו עין!
למרות שהדיסקואיות הנ"ל יחסית בסדר בכל הקשור להרג.
וכל בחורה עם אף לא מושלם ישר אני בעדה.
ויש כמה דברים במה שאמרת בקשר לטראש, אבל את גדולה עליי בכמה מידות. אני לא ככ התעמקתי בגברת, ראיתי שני קליפים שלה וכתבה בעיתון, ואהבתי את מרבית הבגדים בתמונות.
מי עושה טראש עכשיו טוב בעינייך? ואל תגידי ליידי גאגא, יותר מידי מודעות יש שם...
וחוצמזה שאני נורא אוהבת איך שאת כותבת. המון סימני פיסוק פשוט עושים לי את זה... (באמת, לא צינית)
ח'
ח' יקרה, קטעים איתך ועם סטיית הלק שלך. פעם ראשונה שאני שומעת על תיעוב מסוג כזה, אבל אני יכולה לראות בזה איזשהו צל של היגיון (לציפורניים יש הרי גם מכלול קונוטציות מאיימות). אני מאוד לא מחבבת את ז'אנר "הבנייה", ומה שהכי מוזר זה שמי שמתחזקות אותו לרוב הן בחורות שהכי זקוקות לציפורניים שלהן במצב נוח לשימוש (פקידות שמתקתקות על מחשב בלי הפסקה). אולי זו זעקת הפרולטריון לעזרה? יש דברים נסתרים \ לא נבין לא נדע, כמו ששר פעם זוהר.
ANYWAY - -
אז כן, כבר הבנת ששאלת הטראש (גבולותיו\הגדרותיו\עצם היותו) מעסיקה אותי רבות - ומה-זה תודה שאת סובלת את הברברת שלי, ולא חוששת אף לעודד אותה! - אבל זו גם הסיבה שזו שאלה שקצת קשה לי לענות עליה, עניין ה"מהו הטראש הטוב". זאת אומרת, עצם השם של הבלוג הזה הרי לקוח במקור מסרט שרבים יחשיבו כ"טראש" - בחורה בלונדינית חלולה ומסעות השופינג הנבובים שלה - אבל ברור לגמרי שלראות את זה ככה זו לא רק החמצה של כל העניין, אלא טעות קוגניטיבית של ממש (וזה כך גם במקרה שעוזבים את הטיעון הכה-נוח לשימוש: "אבל זה בכלל עיבוד לג'יין אוסטן, כאילו?" וגו'). בקיצור (כמו תמיד אצלי ואצלך), נדמה לי שהתשובה הכי מוצלחת שיש לי לשאלה הזו מופיעה כאן בבלוג בהרבה מאוד מקומות, בין אם בין השורות ובין אם באותיות קידוש לבנה. אני לא רוצה להגיד משהו מרחיק לכת כמו "הבלוג הזה הוא בעצם ניסיון, באיזשהו מובן, לענות בדיוק על השאלה הזו" - בעיקר כי זה לא משפט שהוא באמת נכון - אבל אולי מה שכן יהיה נכון להגיד זה לפחות שטשטוש הגבול בין מה ש"נחשב לטראשי" ומה ש"ממש לא" הוא לחלוטין סוגיה ג'ושית מהמעלה הראשונה.
ואני כל פעם מחדש תוהה, איך בחורה עם יכולות וורבליות כמו שלך מסתפקת רוב הזמן בתמונות O:
מצד אחד, תודה לאל. בתור אחת שאוהבת לדבר לא פחות אני יודעת כמה זה יכול להיות מעייף, לשומעים וגם לעצמנו, ובתור כאלו שאוהבות לדבר (הופה! ראית איך תוך משפט אחד כבר נהייתי אחוקית שלך?) שתינו, אני מניחה, יודעות להעריך עוד יותר תמונה אחת טובה.
מצד שני, איך זה שעוד לא הציעו לך תוכנית בוקר, אני לא יודעת.
ח
הוסף רשומת תגובה