סמובר וסודה

"ולנטינו: הקיסר האחרון". תראו את הסרט הזה.

באמת תראו.

בחיי שהייתי מקשרת לטורנט או לכל אמצעי צפייה בלתי חוקי כדי להקל על ההשגה שלו, אבל בגלל שלא מצאתי קובץ של כתוביות (ואלא אם כן אתם דוברים איטלקית וצרפתית שוטף, צריך לסרט הזה כתוביות), אז זו לא באמת אופציה. אבל יש אותו באוזן. אז תלכו ותשיגו עותק, מהאוזן או מאיפה שלא יהיה, ותצפו בזה.

זה לא שיש לי רשימה מוכנה מראש של "מעצבים אהובים" - אבל גם אם היתה, ולנטינו לא היה חלק ממנה. זה לא משנה. זה סרט על רעיונות, לא על שמלות.

כלומר, יש בו שמלות.

ממש הרבה שמלות.

הרבה מאוד מהן משתייכות לסוג שמספק חומר לחלומות בהקיץ זמן רב, רב מאוד, אחרי מבט קצר בהן.

מה המתכון של ולנטינו ליצירת חלומות? ובכן: ולנטינו יודע מה שנשים רוצות.

הן רוצות להיות יפות.

זה נכון.

אבל זה גם לא כל כך פשוט.

כלומר, זה כן - וזה חלק מהגאוניות של המשפט הזה, ומהדרך שבה הוא נאמר (על ידי מעצב קוטור שמגלגל את המשפט על הלשון במבטא איטלקי, רך וחתולי). אבל זה גם לא. היופי שוולנטינו מדבר עליו, היופי שוולנטינו שייך אליו, היופי שוולנטינו מייצג אותו הוא יופי קלאסי, אבל לאו דווקא קלאסי במובן החיובי של המילה. נדמה לי שבכל קלאסיקה אמיתית חייב להיות יסוד חתרני, או לאו דווקא חתרני - אבל בכל זאת, מעין אצבע שמושטת מ"שם" ל"כאן", מגע שממזג את העל-זמניות עם שנייה אחת ויחידה - כי אחרת, מה עוזרת לי הקלאסיקה אם היא משייטת לה אי שם ברקיע הרחוק מעליי, עושה קולות רציניים ופילהרמוניים של "אווווּ, קלאסיקה"? איך היא יכולה להיות קשורה לחיים שלי? אני לא בטוחה שהיא ראויה באמת להיקרא קלאסיקה, אם אלו הקולות היחידים שהיא מפיקה.

כל זה לא אומר שהיופי שוולנטינו מפיק, מייצר, חי - הוא לא יפה. הו לא. הוא יפהפה. אבל הוא יפהפה כמו קריסטל נדיר, שהצריך עשורים שלמים של ליטוש, שמונח בקופסה עתיקה שכמוה אין עוד בעולם כולו, שמונחת בתורה על כן מצופה צדפות מהים הארקטי (נכון, אין צדפות בים הארקטי. But you catch my drift), שמונח בתורו בתוך החדר השמור ביותר בגלריית אופיצי. מה כל זה אומר? שלא ברור אם יש חיים לחפץ שטמון וקשור בכל כך הרבה שכבות. והשאלה הזו, אם יופי יפהפה מהסוג הזה יכול לחיות ולהתקיים בעולם הזה, היא השאלה שהסרט שואל - וגם עונה עליה בצורה כנה, מכמירת לב ושאינה משתמעת לשתי פנים: לא.

בהרבה מובנים, כל הסרט הזה הוא פרידה אחת ארוכה, מתמשכת, וכמובן - יפהפייה - מהקריסטל הנדיר הזה, וליתר דיוק: מאפשרות הקיום של הקריסטל הנדיר הזה.

זה לא מדכא כמו שזה נשמע. למעשה, על אף שברור שיהיה מי שהתשובה הזו תדכא אותו, זה ההיפך הגמור בעיניי ממה שהסרט עושה ואומר.

כיוון שהפרידה הזו היא גם שחרור. שחרור במובן העמוק של המילה, שיכול לחצוב שביל אל היכרות עם קלאסיקה אמיתית של זמננו, של עכשיו, שתהיה הקלאסיקה שלנו - שלא נצטרך לחוש אשמה נוראה על חוסר ההיכרות, והבורות, והסטנדרטים הנחותים, ואי ההתאמה. מגיע לנו יותר. פאק, מגיע לנו הכי הרבה. למה מה קרה? החיים נגמרו אחרי רפאל? אחרי טיציאן היתה דממה גדולה, ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא הגיח שם מתישהו איזה טרנר, איזה בייקון, איזה וורהול, איזה בואי, איזה מרפי?

הגיח, הגיח.

אפשר להציב מודל חדש, מתאים, מופלא, קלאסי. אם ניגע במה שבאמת חשוב לנו, ולא במה שאנחנו מקווים שהאחרים יחשבו שהוא חשוב ונכון. זה יכול לקרות.

וזה לא מקרי, העובדה שישנו היום מאסטר שאליו נשואות העיניים, שיודע מה נשים רוצות. זה לא מקרי שחי היום אחד, אלבר אלבז שמו, שכל משפט שיוצא לו מהפה נשמע כמו פסוק - ככה זה עם מנסחי אסטתיקה. וזה לא מקרי שהתשובה של אלבר אלבז לשאלה "מה נשים רוצות" היא אותה תשובה של מאסטר העולם הישן - כן, הן רוצות להיות יפות - כי ככה זה עם קלאסיקות אמיתיות, הן נותרות חקוקות ונוגעות בעוברים ושבים על פני הנצח. או משהו כזה. ובמשפט אחד אחרון שייגע בסיפור שלא ממש שייך לכאן, כלומר הסיפור של העכשיו - ולא של העבר, שנחגג ב"ולנטינו: הקיסר האחרון" - בלחישה החלטית יש להצהיר שהתשובה של אלבז היא שלנו. היא שייכת אלינו. היא מדברת אלינו. היופי שאלבז מדבר עליו (וזה כבר ממש רק רמז, לא משפט) הוא יופי שאותו רואה אישה כשהיא מביטה על עצמה בעיניה שלה, ולא דרך זוג עיניים זרות לה, חיצוניות לה.

ועם בשורה כזו, אפשר לנופף לשלום - בכסיות המשי המשובחות ביותר שישנן בנמצא - ולהיפרד בדמעות חמות מהקריסטל הנוצץ, שלעולם לא היה ולא יהיה שלנו. הוא הותיר בנו חותם שלא יימחה, ועכשיו - צועד אל השקיעה המופתית שלו, יפה עד כאב.

אבל אל תתעצבו לזמן רב מדי. גם לנו תהיה שקיעה משלנו.
[פריים מתוך "ולנטינו: הקיסר האחרון" - הקוטורייר האחרון צועד על הסט של תצוגת אביב 2006, קולקציית ההוט-קוטור הלפני-אחרונה שלו || יוחאי מטוס - "טלפתיה 2", מתוך הסדרה "שקיעה", 2008]