פספורט

הממ. לא שאני לגמרי סגורה על איפה משיגים פופקורן לגרפלדי, אבל זה עדיין נראה לי כמו חטיף נחמד לנשנוש מול זה - כתבה שלי שהתפרסמה היום בוואלה! אופנה. זו הכתבה השנייה שאני מפרסמת שם: בראשונה, שצצה בשבוע שעבר, סגדתי לאופנה סקנדינבית (כרגיל). בעתיד הנראה לעין כנראה שאמשיך לצוץ בוואלה! אופנה מפעם לפעם, אבל כיוון שיש לי רצון עז לשמר את ג'וש כיבשת נפרדת, אני לא חושבת שאקשר בבלוג לכתבות הבאות שיתפרסמו (אני כן אעשה זאת דרך הפייסבוק וחשבון הטוויטר שלי, אם אנחנו כבר בקטע של הצהרת כוונות ושקיפות מלאה). בשורה אחת אני רק אגיד שיש עניינים שמסקרנים אותי גם בלי להיות כוס-התה המדויקת שלי, ונראה לי שזו בערך המשבצת שאני הולכת לחקור בכתבות האקס-טריטוריאליות לג'וש. בטריטוריה הביתית שלי כאן אני הולכת להמשיך לשתות את התה (טוב, ההפוך) שלי בדיוק כמו שאני רגילה ואוהבת (לא בסדר הזה), ואם אפשר - ללוות כל העניין בפופקורן מֵייד אִין שאנל.

עדכון: כיוון שאני קונטרול פריק שמתקשה במסגרות, אני מצרפת כאן את הגרסה המלאה של הטקסט שפורסם אתמול בוואלה! - בלעדית ואקסקלוסיבית לג'וש (המון גופי תקשורת נלחמו על זה, אבל הוא זכה במכרז. הכל פרוטקציה במדינה הזו). זה לא שונה באופן מהותי מהפרסום באתר, אבל כאמור, קונטרול פריק. אני מזהירה מראש שזה ארוך, בלי תמונות, וכולל ציטוט מהמניפסט הדאדאיסטי. שלא תגידו שלא אמרתי.

סביר להניח שגולשים באתר אינטרנט כזה או אחר רואים בעצמם חלק די אינטגרלי מהציוויליזציה האנושית המתקדמת (יחסית, יחסית). אבל בשבועות האחרונים נדמה שיש מבחן קבלה אחד ויחיד שקובע האם אתם אכן שייכים לציוויליזציה הזו, כיוון שהעולם כרגע מתחלק לשניים: אלו שכבר ראו את הקליפ החדש של ליידי גאגא, ואלו שעדיין לא. בהנחה שאתם לא משתייכים לצד המתורבת (ולא שזה כזה גליק גדול, אבל תזרמו) – תקפצו ללינק שכאן למטה, תעניקו לו חמש דקות מהחיים שלכם, ותחזרו לכאן כדי לעבד את הטראומה.
>>הקליפ החדש של ליידי גאגא, Bad Romance

מה זה? מה הולך כאן? מה נסגר? מה זה ריקוד הת'רילר המעוות הזה? מה משמעות החיים? והכי חשוב, מאיפה לעזאזל הגיעו הנעליים האלה?

הממ. שאלה טובה, כמו שאומרת אנג'לה צ'ייס ב"אלה הם חיי". אבל המוני השאלות שצצות באופן אינסטינקטיבי אחרי צפייה בקליפ הן ממש לא עניין מקרי: במובן מסוים, שאלות וסימני שאלה הם הסימן המסחרי של ליידי גאגא – כן, אף יותר מבלונד הפלטינה והתלבושות הפסיכיות. למן הרגע הראשון שחזינו בה, התחיל המטח: מה זה? מה הולך כאן? זה גבר או אישה? השירים האלה, זה זבל יורוטראשי מצמרר או פנינות פופ מלוטשות? חליפת בועות שקופה – גימיק אידיוטי או צעד אופנתי מהפכני? השאלות ניתכו בזו אחר זו, ותשובות מוחלטות לא נמצאו. אבל זה בדיוק העניין: ההליכה על הגבול העמום, יצירת מקום שבו תשובות ברורות הופכות ללא רלוונטיות, ויותר מזה – ללא מעניינות כלל – היא היכולת שליידי גאגא שכללה לכדי אמנות.

"דאדא | חברה אנונימית לניצול רעיונות | לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא | הוא משתנה - אומר הן - ובאותה עת אומר את ההיפך... דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי | דאדא מתנגד לעתיד. דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא" (מתוך המניפסט של תנועת הדאדא, 1918)

יכולת העמעום והבלבול הגאגאיסטית מגיעה עם Bad Romance לשיא חדש, ולראיה, המיני-הלם שלוקים בו אחרי צפייה בקליפ. ובעוד שהיצירה הזו לא היתה מסוגלת להתקיים בלי מימון תאגידי עצום, בעוד שהיא עולה על גדותיה בחסויות מסחריות ומגיעה מכיוון אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם כרגע – למרות כל זה, לא יהיה מוגזם להגיד עליה שהיא מגלמת רגע של אוונגרד, של חלוציות והעזה ומחשבה ייחודית שמצליחות לקחת את עדר הפותים צעד אחד קדימה, לחלקת דשא שעוד טרם זכו להכיר.

יותר מכל, המישור שבו האוונגרדיות של ליידי גאגא זורחת באופן הכי מובהק ומזוקק – ב-Bad Romance בפרט ובשאר הופעותיה בכלל – הוא ללא ספק מישור הבחירות האופנתיות שלה. מערך הסטיילינג שלה לא היה מבייש אף מגזין אופנה בינלאומי – ובאמת, מי שאחראי לספקטקל המופרע של Bad Romance הוא ניקולה פורמיקטי, שמחזיק בתפקידי עריכה וייעוץ במגזינים כמו V ו-Dazed & Confused. פורמיקטי כינס בקליפ שמלות גומי של רייצל בארט לצד חישוק חללי של נאסיר מזהאר (אמן כובעים שהכין גם את הספק כובע, ספק קרוסלה שחבשה גאגא כשהתארחה אצל אלן דג'נרס לפני כמה חודשים) – ואפילו נתן מעין הצצה לתצוגת האביב האחרונה של פראדה, שבה נצפו משטחי קריסטלים שמזכירים מאוד את אלו שעוטה גאגא בקליפ. אמנם טופ הקריסטלים הספציפי שלובשת גאגא הוא דווקא לא מבית פראדה (הוא שייך למעצב האמריקאי פרנק הרננדז) – אבל מצחיק לחשוב על כך שבתצוגת האביב ההיא של הגברת מיוצ'ה הופיעו דגמים רבים ללא חלק תחתון של ממש; כלומר, כאלה שהושפעו במידה זו או אחרת ממגמת ה-No Pants שליידי גאגא היא אחראית ההפצה ראשית שלה.

כל הפרטים האלה תורמים מעט להבנה מדוע גאגא פועלת בליגה משל עצמה: ביונסה, כפרה על הנשמה שלה, יכולה ללבוש עד מחרתיים את המעצבים הבריטיים הכי מאיימים וקודרים, שרק שלושה עורכים בתעשייה יודעים לבטא את שמם כמו שצריך – כן, גארת' פיו, אני מסתכלת עליך – אבל בבסיס היא תמיד תישאר נערה שרק מחכה שאמא תפזר לה קצת נצנצים על המחשוף. וזה מעולה, ואין שום בעיה עם זה – אבל רק צריך לזכור בנקודה הזו את ההבדל העמוק בין אוונגרד שמוביל את המחנה ובין המחנה המובל. כן, גם אם המחנה מכיל כמה סטייליסטים מהירי תפיסה, שהבינו שאדג'י זה שם המשחק כרגע ולכן גורמים לילדה-טובה-ברבדוס כמו ריהאנה להיראות כמו פרוצה זועמת שסיימה בדיוק להתכתש עם קיפוד חייזרי מסוכן.

בשונה מכל הבחורות האחרות בבלוק, וכמו עם כל דבר שהיא עושה, העיסוק של ליידי גאגא באופנה הוא ייחודי כיוון שהוא מודע לעצמו באופן קיצוני. השירים שלה מתפוצצים מרפרנסים לתחום – החל מזריקת שמות מעצבים ועד התייחסות כללית לאופנה כסוג של מנוע לעולם כולו. וכאן כבר קל לנו יותר להבין את הנקודה שהועלתה פה בהתחלה – כלומר, את השיא היצירתי שמגולם ב-Bad Romance. מכיוון שקשה לחשוב על רגע דרמטי לעולם האופנה, ולעולם בכלל, יותר מדקה 03:28 של הקליפ, עת גאגא מדקלמת כמנטרה מכשפת את השורה "Walk, walk fashion baby \ Work it, move that bitch crazy" בזמן שהיא מכוסה מכף רגל ועד ראש, או מיי גוד, בשריון הנוצץ והמטורף שיצר אלכסנדר מקווין לתצוגת אביב 2010 שלו. את ההזיה מבית מקווין – דמות אוונגרד חלוצית בפני עצמה – משלימות הנעליים, אם בכלל אפשר לקרוא להן כך: למעשה הן כפות רגליים תותבות של יצור ימי שנכחד עם שקיעתה של אטלנטיס. אז נכון שתשובה לשאלה בדבר משמעות החיים עדיין אין, אבל לפחות הבנו מאיפה לעזאזל הנעליים האלה – ואיכשהו, פתאום השאלות האלה גם לא נראות כאלה שונות זו מזו. עכשיו תסלחו לי, יש לי ריקוד ת'רילר מעוות לבצע.