בוואריה

[צילום: ג'יימי נלסון למגזין Zink, גיליון חורף 09' | כותרת האדיטוריאל הרשמית: "House Arrest" - ותודה לעורך\ת Zink שהבהירו עבורי את הנקודה | חיתוך רפטטיבי\אובססיבי: moi]

מרימה כוסית (ועוד אחת. ועוד) לחיי שנה חדשה, וכוס תה מחוזקת בלימון ודבש בדיוק במינונים הנכונים (למאמז יש דיפלומה בנושא) לחיי חזרה לעולם.

כלומר, רגע.

לאט לאט.

שבת (ובכלל) שמח

[דאונטאון לוס אנג'לס, צילום: רייצ'ל צ'נדלר (מתוך הבלוג של פרפל מגזין). קליק ימני להגדלה, זה שווה את זה]

שישי (וחג מולד) שמח

[מתוך מגזין Numero #95, אוגוסט 2008. צילום: סופיה סנצ'ז ומאורו מונג'יאלו]

האדיטוריאל הזה כאן כרגע מכמה סיבות. הראשונה, והכי חשובה: הוא אחד השחקנים הבולטים בקבוצת "אדיטוריאלז אהובים מן העבר" (עכשיו אני קולטת שההפקה שחנכה את הפינה הזו צולמה גם היא על ידי סנצ'ז ומונג'יאלו. כעת אני מעריצה שרופה באופן רשמי). אני חושבת שנחשפתי אליה אחרי שראיתי איפשהו את התמונה השלישית במספר - אם אפשר לקרוא לשלמות הזו 'תמונה' - ומאז לא נחתי ולא שקטתי עד הגילוי המלא של מקורה (מיותר לציין שלאחר הגילוי אהבתי רק התעצמה). כן, נפלתי חזק מול פאי הלימון, הנעליים האדומות והתכולות, והקאפקייקס שבפריזר. צפוי? לגמרי. קלישאה? ברור. האם יש בכל כדי לגרום לכל העסק להיות פחות נהדר? ממש לא. ואולי אפילו ההיפך.

נתיב נוסף שדרכו האדיטוריאל הזה הגיע לכאן הוא המוטיב שהזכרתי כאן לא פעם - האופן שבו שב וחוזר בהפקות אופנה המרחב ההזוי שהוא כר שעשועים לדמות נשית סופר-הדוניסטית, בודדה, שהיחידים שמורשים לארח לה חברה הם למעשה הבגדים המטריפים שהיא עוטה על עצמה (והקאפקייקס. והחתולים). זו פנטזיה מדהימה, כמובן, אבל לא פחות מכך היא גם מפחידה - כיוון שהיא משרטטת מסלול ישיר לשיגעון; ומעניין שכאן גם שלב הטירוף האקטואלי, לא המרומז, מופיע לפנינו בדמות השתרעות משונה על שטיח ירוק.

ובאווירת עקרות בית נואשות זו, הנה הסיבה השלישית לשיבוץ ההפקה הבלתי-נשכחת: חיכיתי כדי לפרסמה עד ה-25 בדצמבר, בוקר חג המולד שאותו חוגגת פה הגברת עם החתולים. אמנם אין לנו כאן עצי אשוח מקושטים ועמוסים, אבל אין זה אומר שאי אפשר להתהלך בנעליים אדומות, או לחלום על חצאית תחרה בשילוב חולצת משי תכולה (תמונה 2. שתיהן של פראדה, כמה הולם). Merry Christmas ו-Shabat Shalom.

ליפסיזם

[BB, צילום -לא ידוע; ג'ורג'יה ג'אגר לווג בריטניה, גיליון נובמבר 09'. צילום: מריו טסטינו. לגלגול ה-BB הקודם]

מסתרי משולש ברמודה

[טים ווקר לווג איטליה, גיליון יוני 2002]

יש דברים שנעלמים ומשאירים חלל מוזר, שמוזר גם לדבר עליו. אחרי מה שקרה הפסקתי לחבב את כותרת המחווה שהיתה קבועה כאן בטור השמאלי מהיום הראשון של הבלוג - Blogrollin' with the hommies. זו כנראה רק אני, אבל אני לא מתלהבת מחגיגות ציטוטים והומאז'ים שהולכות יד ביד עם ציוצי R.I.P וכו'. לא שאני פוסלת כאן משהו, אבל זה סתם עניין של טעם אישי - לא יודעת, דברים עצובים הם עצובים. אין הרבה יותר מדי דברים מקוריים להגיד עליהם, ואני ממש לא בטוחה שצריך.

לא חשוב. יש טור שמאלי מחודש, שגם ככה חיכה די הרבה זמן לגיזום וטיפוח. וטים ווקר נהדר. והתמונה השנייה במספר היא התמונה האהובה עליי בעולם (נכון ליממה זו).

בלה לוגוסי

מישהו ב-1966 חשב שקלוז-אפ ענק על ולנטינו ברקע, פלוס בחורה מדלגת בלבנים, ימחיש היטב את הסלוגן Valentino designs underfashion with you on his mind. לול. נראה לי שהתוצאה מזכירה יותר כרזה לסרט אימה נחות. מה שכן, יככבו בו חזיות יפהפיות.

שאגדליק

קסמו של מעיל פרווה. שנאמר, המסיבה הכי חמה בעיר. [צילום: אוליבייה זאהם]

המחוגה

[קמפיין עונת אביב 2010 של לנווין, צילום: סטיבן מייזל]

בסוף השבוע האחרון התגלגלו לרשת לא מעט תמונות מתוך הקמפיינים לקולקציות האביב - אותן קולקציות שנצפו על המסלולים רק לפני כחודשיים (כמו תמיד, עולם האופנה נע בקצב בריא ושפוי. מצוין). הסיפור הזה של קמפיינים הוא מעניין ביותר בעיניי: כבר מצאתי את עצמי לא פעם מעלעלת במגזינים ומתרגשת יותר מעמודי הפרסומות הנלוזים, מאשר מעמודי התוכן הנאות והמקורי, כביכול. מדוע זה קורה? בתור התחלה של תשובה, נדמה לי שהעוקץ טמון במיקוד: להיות היום עורך מגזין, לקבוע אג'נדה שתסדר לאנשים את הראש, להבין מה טפל ומה חשוב - פאק, היום יותר מתמיד העניין הזה הוא קרוב לבלתי אפשרי. לאיש הפרסום, לעומת זאת, יש מראש גבולות ברורים וסופר מפוקסים: תזוזה סביב המוצר\יצירה, תקשוּר החזון שמלווה את המוצר\יצירה, וכמובן, כן - מטרת המכירה של המוצר\יצירה. כל זה הוא חלק מהסיבה שלא מעטים הם הקמפיינים שאוצרים בתוכם כוח עצום - כי הם נוצרים באטמוספירה של מיקוד ודיוק בלתי מתפשרים.

לא פעם יש משהו מטריד בחדות הזאת - קונספטואלית ו-ויזואלית כאחד (וכשאני חושבת על חדות ויזואלית, עולה לי בראש כמשל הקמפיין החדש של גוצ'י, המצויד בזוויות משוננות של ריטוש מאסיבי). אבל איכשהו, כשזה מגיע ללנווין ולקמפיינים של בית האופנה, הקצוות הבעייתיים נפרמים מאליהם. זה לא אומר שאין בהם את אותו מימד של אגרסיביות - ולראיה, קמפיין החתולים המסנוור (לאו דווקא במובן השמח של המילה) של חורף 2009. אבל אפילו במקרה כזה, מגיע לסיוע ההומור שיש בתמונות, סוג של מבט אירוני שמרכך את מכת הסנוורים. הפכפכות כזו - והפעם אני כן מדברת על המובן השמח של המילה - אי אפשר למצוא בקמפיינים של גוצ'י.

סוג אחר של הפכפכות, של מבט כפול, נמצא גם בקמפיין אביב 2010 של קו הגברים של לנווין - שאותו צילמו הזוג הנודע, מחזיקי השמות הבלתי אפשריים Inez van Lamsweerde וVinoodh Matadin-. הפעם השניים לא נשארו כהרגלם מאחורי עדשת המצלמה - הם גם אלו שמככבים במודעות. התוצאה, בעיניי, היא חזקה בצורה באופן יוצא דופן: מטרידה, כן, אבל לא בגלל זוויות פוצעות של עיוות, אלא בגלל הסיבות הנכונות:
מוכנים לקלוז אפ? יכולים לעמוד בזה?

אינסיין. איי נואו. אינסיין.

כדי לרכך את ההלם (או להעצימו, תלוי איך מסתכלים על זה), נסיים בקמפיין לנווין האהוב עליי מאז ומעולם (כידוע. וכן, זה עדיין הדסקטופ שלי). הוא מעונת אביב 2009, והזוויות המשוננות היחידות בנמצא כאן הן אלו של האבנים המנצנצות למרחוק.

[עדכון: הוספתי את שלוש התמונות החסרות, כך שלהלן הקמפיין במלואו. דברים שחשוב להגיד: סטיבן מייזל אחראי גם לצילומים האלה, והסטייליסט הוא אדוארד אנינפול, מאסטר הגלאם. חוצמזה, הייתי רוצה לצרף את זה לתיקיית ההוכחות בעניין המוטיב החוזר של "המשוגעת בעליית הגג", שהזכרתי פה: אותה ילדה\אישה שמתנהלת לבדה, ספק לכודה, ספק כלאה את עצמה במעין כלוב זהב. 24 קאראט, כמובן.]

עצוב

מוזר (בדיוק לפני שבועיים מהיום). ועצוב.

עסקת חבילה

כבר לא מעט זמן שבביתנו מתנגן המנון השריקות הזה - "Home" של אדוארד שארפה וה-Magnetic Zeroes - והגיע הזמן שזה יקרה בכל בית ובית. כמו שירים מצוינים אחרים, גם הוא הופיע בגוסיפ גירל וכבש אותי בסערה (להורדה: לחיצה על החץ הקטן מימין). לעומתו, התמונה הזו אמנם לא הופיעה בגוסיפ, אלא אצל The Selby, אבל היא כבשה אותי בסערה מהירה לא פחות, ואני בהחלט מדמיינת המוני שריקות מכל כיוון בכל פעם שאני מביטה בה. כל זה הוא הזדמנות לא רעה בכלל לאחל שבוע מלא בסערות מיטיבות.

שישי שמח

[לארה סטון לגיליון דצמבר 2009 של ווג בריטניה. צילום: מריו טסטינו]

קצפת, גרסת הגשם. והטירה. והחפתים.

קרנבל חורף

ועם זה, אני מבטיחה, סיימנו (נכון לעכשיו) את סאגת האורות, המאורות, והאורים. אם כל סאגה בחיי תסתיים כך, אני חושבת שלא יהיו לי תלונות כלל.

מסקלין בתא המטען

טים נובל וסו וובסטר, Toxic Schizophrenia, שנת 1997. ככה כתבו ב-Artnet על הדבר הזה - שהיה אמור להשתבץ בפוסט הקודם, אבל לבסוף החלטתי שהוא צריך לעמוד בפני עצמו: Toxic Schizophrenia is a classic badass tattoo, constructed from 516 little light bulbs. Blaring violently bright and self-indulgent, Tim Noble and Sue Webster take pop art to the extreme, blowing it up in lights like fly-by-night casino chintz. The artist design and make these light paintings themselves, creating a DIY glam that’s better than the real thing.

מממ.

משום מה, יש לי איזה זיכרון שהכישוף הזה כיכב על טי-שירט של הסאצ'י, אבל לא הצלחתי למצוא שום סימוכין לעניין. חוצמזה, היה איזשהו זמן שהוא הוצב בדנבר (מכל המקומות) - כאן יש תמונה הורסת של איך הוא נראה מבחוץ. ועכשיו, מספיק להתעצל; קחו אותי לקזינו.

עדכון, 19:50: לורדי. יערה קידר בדיוק שלחה לי סימוכין לעניי הטי-שירט, אבל מדובר בסימוכין הכי מדהימים שיכולתי לחשוב עליהם. לא, ברצינות, עזבו את עניין הקזינו, עם קבלת הטוויט הזה (הנה הוא כאן) זכיתי למנת ריגושים שמספיקה לי לסופ"ש המתקרב Through and through. לגמרי סטיבן מייזל, מאחוריך. ואם לא בשביל דברים כאלה נוצרו רשתות חברתיות, אז בחיי שכבר אין לי מושג מכלום.

בלי מורא, בלי משוא פנים

[אוליבייה זאהם מצלם את דפני גינס על רקע הפרפרים של הירסט | ג'ק וג'יל | אלכסנדרה קאטייר למגזין Rash, גיליון חורף 09']

הלפרין-דורון ושות'

1. אלו השאנל'ז שהתפרסמו בזכות האולסניות? לא סגורה על זה, אבל ייתכן (ראיתי אותם גם אצל נועה); 2. מוּאה!; 3. Scout - ריצ'רד פיליפס, 1999. מוכר מהיכנשהו? אכן, זה הציור שתלוי מעל מיטתו של צ'אק באס. מצחיק, אבל הגרסה המקורית של הציור פרובוקטיבית בהרבה - אולי זו מטאפורה לתהליך הבִּיוּת שעובר על ג'וניור באס? זו כמובן לא הפעם הראשונה שאמנות עכשווית מככבת בגוסיפ גירל, ויותר ספציפית - גם לא הפעם הראשונה שיצירה של פיליפס מופיעה שם. קשה לחשוב על במה פופולרית יותר להציג בה את היצירות שלך - התוצאה לא מאחרת לבוא, וההשלכות מגיעות עד כדי כך שגם בוני חדרים עמלניים בסימס 3 לא ישכחו את עבודתך:

ג'לית

וייב המארי אנטואנט שהזדמזם כאן כתוצאה מההפקה האלבזית הופך לשיטפון של ממש עם האדיטוריאל הזה, שצילם וולטר פייפר לווג סין, גיליון ינואר 2010 (יש מצב שזה הגלימפס הראשון של 2010 שמופיע כאן, מה שזה לא אומר. ווּהוּ, אני מניחה). אני שמה לב שהולכת ומצטברת כמות ההפקות שאני נחשפת אליהן - גם כאלו שרחוקות מלהיות עדכניות - שבהן מופיעה התחושה הזו של ילדה אבודה, שאמנם משחקת בעולם של גדולים, בבגדים של גדולים; אבל נותרת מרוחקת מהנסיבות, לא ממש חלק אינטגרלי מהתפאורה (טוֹק אבּאוּט מארי אנטואנט). יכול להיות שיש לזה איזשהו קשר לריחוק הפנטזיונרי מלכתחילה של כוכבי ההפקות האלה - כלומר, המחלצות, בגדי המעצבים שנלקחו מעולם אחר - בכל מקרה, נדמה לי שיש כאן איזה עניין ובעתיד אנסה להעלות מוצגים נוספים לביסוס הטענה שלי.

אבל גם אם נעזוב את הטענות וביסוסן, הרי שיש כאן עולם ומלואו: הטקסטורות של הבדים העשירים לגמרי נשפכות מהתמונות, ויש פה מיזוג די מופלא של מזרח\מערב (סין\צרפת, אם להיות מדויקים יותר). הסטיילינג של אנסטסיה בארביירי מצליח באיזון נדיר לשמור על קלילות בלי להפוך ל-quirky, וסקאלת הצבעים, הו סקאלת הצבעים: הטורקיז המתפצפץ שבשמלת המארק ג'ייקובס (תמונה שנייה - לרגע הייתי בטוחה שזה מקולקציית הפרחים הנודעת ההיא של בלנסיאגה), ירוק בקבוק עמוק ומלכותי שנראה כה טבעי ונכון לצד הפוקסיה הזועק שבשמלת הדיור (הוט קוטור, ברור. בכל זאת, ההפקה נקראת The Princess Diary). לא פרסמתי את כל התמונות שנכללו בהפקה, אלא ממש אך ורק את אלו שהרכיבו לי סיפור קוהרנטי על הנסיכה - בלי העדשה, אבל עם נעלי וינטאג' של איב סאן לורן (עסקה שווה בהרבה). אפשר לראות את ההפקה המלאה כאן, אבל מה שכבר בכלל לא אופציונאלי הוא לתת מבט ארוך - ממש ארוך - בתמונה האחרונה, המצוינת במידה כזו עד שהיא ממש בעלת איכויות של תמונה במובן הקלאסי. כלומר, ציור. אז נכון, לציירי הבארוק אף פעם לא היתה מודליסטית בחצאית עור של אלכסנדר מקווין, אבל תכל'ס - זו כבר בעיה שלהם.