שקיעה סגולה

הסיום של העונה השנייה של גוסיפ גירל זועק להתייחסות ראויה, אבל קשה לגרד אחת כזאת. לא בא לי להצטרף לנהר המלל הגועש, וגם לא להתחיל למנות את המוני ההתייחסויות הראויות שכן קיימות שם בחוץ.

מה כן חשוב להגיד? אולי לדבר בכנות ולספר שהצפייה בדי.וי.די של העונה הראשונה היתה חוויה מרטיטה, לא פחות. במידה רבה הסיבה להתרגשות הזו יכולה להיות מוסברת דרך הלינק הזה. כאן יש את כל הפוסטים של הבלוג 'דיילי אינטל' [ששייך לניו יורק מגזין] שקשורים לגוסיפ גירל. ומהי התגית שמסמנת אותם ככאלה (חוץ מהשם המפורש, כמובן)? "The Greatest Show Of Our Time".

אמריקאים יכולים להיות כאלה מעולים לפעמים, בחיי. איזה כבוד לפופ קאלצ'ר, בלי כחל ושרק ובלי להתבייש, ובצורה כזו מגניבה. בפוסט התגובה לפרק הסיום של העונה, למשל, ישנן כרגע 536 תגובות, רובן ככולן מדגימות אובססיביות חיננית מהי - האירועים שעל המסך נבחנים דרך הענקת ניקוד למידת ההיתכנות שלהם, שמלווה בנימוקים מעמיקים וכבדי ראש, כמו גם בקביעות פמיליאריות בנוסח "Because it's Serena. And she would totally do that". אבל למה דווקא גוסיפ גירל, מכל סדרות הנעורים שבעולם, מעוררת שיח פופי כל כך שווה ופורה? חלק מהעניין הוא שג"ג כשלעצמה היא דיאלוג תרבותי מתמשך, מופת של כבוד למורשת הפופית שהיא נשענת עליה. בלי להכביד בציטוטים מעיקים, דוגמה טובה לכך היא זו:
סצינת החלום של בלייר וולדורף היא שחזור, קידה, והומאז' חינני ביותר לסצינת הסיום של 'ארוחת בוקר בטיפני'ז', אובססיית תרבות פופ ידועה וחשובה. הנה אודרי, כשעוד לא ידעה שתזכה לכבוד:
מה כל זה אומר? אני לא ממש סגורה על זה. אין כאן תשובה ממש ברורה לשאלת הכוח שיש לסדרה הזו (רבים וטובים ממני ניסו לענות על השאלה הזו, ואני לא בטוחה שהם לגמרי הצליחו). יש פעמים שבהם צריך לוותר על הניסיונות לנסח ופשוט למצוא את התמונה הנכונה.