יאללה

זהו. די. מספיק. טירוף המערכות שהתחיל לפני חודש בדיוק - התצוגות, התמונות, וניסיונות בלתי מוצלחים לעכל את כל המתרחש - כל זה נחתם ונגמר, עד להודעה חדשה (כמובן שבגלל שבאופנה עסקינן, היא תגיע מהר מן הרצוי. שוין). הגיע הזמן להתנער מההזיות שנצפו על המסלולים (תותים? אצל איב סאן לורן? ברצינות? ובאיזה הקשר?) ולהשלים עם האכזבות (דריס ואן נוטן [כן, מתברר שזה דריס - אני משום מה החלטתי במשך כל חיי להעיף את הס', אבל מסתבר שלא היה לי קייס כלל וכלל] - איפה הטרלול הגיאומטרי המופלא? פלטת הצבעים המדהימה? כן, הסילואט הנינוח-אך-הורס ושילובי ההדפסים עדיין נעשים ביד אמן, אבל, בנאדם, באמת. קיוויתי שתספר לי משהו על חיי, על העולם ברגע המסוים הזה - וככה אתה מבריז? באסה). באותה מידה זה גם בדיוק הזמן לעכל את היופי שהציף מכל עבר (פיבי פילו, יו דיד איט אגיין. את הסופיה קופולה של עולם האופנה עבורי - קוליות בלתי מנוצחת, בלי זמן ובלי גיל, עם רשימת רפרנסים שמדליקה אוטומטית את התיאבון לחיים ולאהבת אסתטיקה באשר היא), לנפנף בערגה לתהלוכות פריטים שהיו נחשקות עד כאב (הו, התצוגה של הרמס - כנראה ההצהרה שזעקה באופן האחיד ביותר "אותי, אותי את רוצה - את כולי"; הצהרה שאופיינית לרוב דווקא לתצוגות של סטלה מקרטני), גם אם לפעמים זה היה יותר מדי, ומהמם חושים באופן בלתי ניתן לעיכול (אלכסנדר מקווין, גש ללשכתי אחרי השיעור). ויותר מכל, ככל הנראה, זה הזמן לנסות להפסיק ולסכם באופן מאולץ, להכריח את החווייה המשונה הזו 'להתעבד' (בדיוק מה שעשיתי עד עכשיו עם הרבה סוגריים מרגיזים ובלי לגעת ברבע מהדברים. אבל את הדברים שהיה לי חשוב להגיד הרי כבר ציינתי בפוסטים שהועלו כאן במהלך החודש האחרון, אז אני מניחה שאין לי המון על מה להתלונן).

די, הגיע זמן לנוח, להתנתק, להירגע. הגיע הזמן להיזכר בדברים החשובים, למשל: התעסקות בעונה השלישית של גוסיפ גירל (שאם אני צריכה לחשוב על זה ברצינות, אחת הסיבות שהיא כל כך טובה היא המפגש של בלייר וולדורף עם ניו-יורק האמיתית - לא זו שהיא כביכול מנוגדת לכור מחצבתה באפר-איסט-סייד, כלומר, הברוקלין של דן האמפרי הנסיך העני וטוב הלב שהיא למעשה הזייתית בדיוק באותה מידה כמו השכונה המהוללת; לא, מה שמצחיק הוא לראות את בלייר נתקלת בדבר האמיתי, הממוצע, בניו יורק של הסטודנטים ההיפסטרים, חסרי החן וחסרי השיער המושלם. כן, סליחה, הייתי צריכה להוציא את זה מהמערכת). זו העת למנה נחוצה של חומוס משובח, העת להתחיל לשמוח על הדברים היפים שבחוץ מסביב ועמוק בפנים, העת לפרוק סופית ארגזים מעיקים (אהמ, יש כאלה שעברו דירה בתוך כל הסחרחרת הזו), והעת לרקוד לצלילים שנבחרים בתבונה, ברגישות ובשמחה (דניאל וונג מחר בבלוק. מומלץ עד בלי די, באמת). אם לסכם את כל זה - את כל מה שאינו סיכומי, שמתקיים מחוץ לסיכומים הבלתי נחוצים - זו העת להיזכר בקריסטל המנצנץ שמתקרא Pretty in pink: היצירה שנפגשת עם הממוצע בדרך הכי לא ממוצעת שיש, שמכילה פלאים יפהפיים מבחוץ ומבפנים, שיש בה כוח לפרוק מהלב מטענים כבדים, עצובים ועייפים, וכן - שמתנהלת לצלילים שנבחרו בתבונה, ברגישות ובשמחה עצומה.

עם החומוס כבר תסתדרו לבד.