בבפנוכו של הלוקר

הפלנל. הקרוֹשֶה. הפסים. ריקי. רייאן. ג'ורדן (קטאלאנו, אי אפשר לשכוח). אם יש סיבה אחת ויחידה לזה שהיתה פה פעם חברת טלוויזיה שקראו לה "טלעד", הרי שזו ההחלטה הגאונית שלה לשדר את "אלו הם חיי", ועוד באותו עשור שבו ומתוכו הסדרה הזו נוצרה, הניינטיז. קלייר דיינס, ללא ספק מגיבורות שנות התשעים שלי (אני עוד זוכרת את היציאה ההמומה מקולנוע רב-חן בתלפיות אחרי ההקרנה של 'רומיאו וג'ולייט') - מופיעה פה בתפקיד חייה, פלוס מדגמנת באופן מושלם את השטיפה האדומה הקלאסית (החובה האזרחית שמוטלת על בנות 14 באשר הן), עוד לפני שעברה לבלונד סטנדרטי ומשעמם. ברגעים אלה אני מחכה להגעתו האיטית אך היציבה של קובץ 19 הפרקים המלאים של הסדרה (בעוד שאני מהרהרת האם ללכת על זה ודי) - ונזכרת בציטוט מתוכה, שגרם לי להבין עוד בימי התיכון המטופשים שאני צופה ביצירה משמעותית שלא אשכח במהרה:

People are always saying you should be yourself, like yourself is this definite thing, like a toaster. Like you know what it is even. But every so often I'll have, like, a moment, where just being myself in my life right where I am is, like, enough.