צ'אקי צ'יז

עוד שבוע בדיוק היא חוזרת. הילדה האהובה, הנוצצת, הממכרת - ב-14.9 היא נוחתת שוב על המסכים האמריקאיים. אני מחשבת שבוע מהיום כיוון שרק יום לאחר מכן, כלומר רק בשלישי הבא, נוכל גם אנחנו הלבנטינים - בעזרת כל מיני אתרי הורדות משוקצים, שכמובן לאיש אסור להשתמש בהם והפוסט הזה הוא לחלוטין לא המלצה לכך (יה רייט) - לכרוך את זרועותינו סביב בלייר, סיירוס (אנא, ג'וש שוורץ - ספק זמן מסך ראוי לסיירוס, איטס 'נוט אינאף', כמאמר הביטוי הידוע), והפפיונים של צ'אק באס. אני רק כותבת את השמות האלה והשפתיים שלי מצטיירות לכדי חיוך מטופש, בלתי רצוני. ככה זה עם רומנים לוהטים - ואת תחילת הרומן שלי עם GG אני זוכרת בחדות בעיקר בגלל השיר שנמצא כאן למעלה (לוקח לו כמה שניות להתחיל, אז לא להתפלא אם יש שקט כשלוחצים על פליי).

זה היה לפני מה שנראה כמו המון זמן, כשהזמנתי את הדי.וי.די של העונה הראשונה - אחרי שהיה ברור שאת הסדרה הזו חייבים לראות (לא היה בלוג ראוי אחד שבחר להתעלם ממנה). התיישבתי מול הטלוויזיה, וראשון הגיע, כמובן, פרק הפיילוט. זה הפרק שבו בלייר עורכת את מסיבת Kiss on the Lips, ובדרך לשם החבורה העליזה מתניידת ב- איך לא - לימוזינה+שמפניה+הכל כלול. קלוז אפ על הפרצופים הזורחים, ואז, כמעט משום מקום, מגיח הקול המסונתז בעדינות של פליט הסטרוקס אלברט האמונד ג'וניור, כשהוא ספק שר ספק אומר את מה שכולם חושבים, אבל לא ממש אומרים אף פעם: Well, it's hard to live in the city. הניגוד בין השמפניה ומושבי העור ובין השיר המדויק הזה - שתופס נימת דיכאון אורבני ברזולוציה גבוהה כל כך - היה מפלח לב, ובאותה שנייה ידעתי: זו אהבה.

מאז פרק הפיילוט (שדרך אגב, אם אני זוכרת נכון, נפתח בצילום אוויר מופלא של ניו יורק סיטי כשברקע משובץ Young Folks - אז עדיין לא השיר החרוש והברור מאליו שהוא היום. כנראה שכבר בנקודה הזו הייתי צריכה לדעת שזו הולכת להיות מערכת יחסים מחייבת), מים רבים עברו בהאדסון. כמו התוכנית עצמה, הבחירות המוזיקליות של GG ידעו עליות מסחררות (שם האזנתי בפעם הראשונה ברצינות ל-Time to pretend של MGMT, שוב בגלל תזמון קולע בטירוף שגרם לו לקפוץ מהרמקולים של הטלוויזיה היישר לחיק האייפוד שלי) וירידות קשות ומאכזבות (בעונה שעברה שובץ Right Round - הזוועה של פלו-רידה, שאני ממש לא הולכת לקשר אליה. ביום שזה יקרה, תדעו שכוחות עוינים השתלטו על הבלוג ותתקשרו לאגף החקירות במשטרת מחוז תל אביב. תודה).

למרות כל המהמורות, גם בפרקים המופרכים ביותר, כשהיה נדמה שהתסריטאים לקחו חופשה ללא תשלום והשאירו את השרת לכתוב במקומם (מישהו הזכיר את אפיזודת הפלאשבק של לילי לשנות השמונים? ברררר), נשארה תמיד המלתחה. הו, המלתחה. רבות, רבות מדי כבר דובר על אריק דאמאן, הפטרישיה פילד של גוסיפ גירל (הוא גם שימש כאסיסטנט שלה בסקס אנד דה סיטי), ולכן - חבל לבזבז זמן יקר על דיבורים ארכניים בנושא. מי שבכל זאת המשיך לקרוא עד כה (התכוונתי רק לשים את הקליפ+אינטרו קצר וללכת, בחיי) כנראה מאוהב כמוני, ולחסרי תקנה כאלה אני מגישה את הסרטון הבא: כעשר (!) דקות של פספוסים מתוך העונה השנייה, שמשמשים גם כתזכורת מוצלחת לאירועים שהתרחשו במהלכה. יש משהו בבלופרז שתמיד גורם לך להרגיש מעין קרבה וחום מסוג חדש כלפי דמויות שרגילים לראות אותן מלוטשות ומצוחצחות, well composed - והרי בגוסיפ גירל, כמו שכולנו יודעים, הן פשוט best composed.

גלויות, מכתביות, ושאר שרבוטים

קיץ ונציאני: פתיחת המוזיאון החדש של פרנסואה פינו (הבעלים, בין השאר, של גוצ'י, קונברס [יחי הוורסטיליות], ובית המכירות הפומביות כריסטי'ז) אי אז ביוני. סטלה מקרטני ומארק ג'ייקובס מדגמנים זוהר טוב יותר מכל דוגמן/ית שנשכר/ה על מנת להתהלך בבגדיהם על המסלול:
וככה הזוהר הזה נראה מהפרספקטיבה של המאייר המסתורי The Unknown Hipster (שכבר הצצנו בעבודתו כאן):אחרי הפתיחה החגיגית, אנג'לה מיסוני (נחשו מאיזה בית אופנה) ארגנה ארוחת ערב לחברים על היאכטה של בן זוגה. בין הסועדים: אנוק לפר - חברה קרובה של מקרטני שכאן למעלה, שכזכור גם דיגמנה את אוסף הריזורט של חברתה (השמלה - מיסוני).
וכך נראתה אנוק דרך עיניו של מיודענו הצרפתי החביב (והעיקש - מה שיש בידו זה פתק שעליו הוא מקווה לרשום את המספר של מיס לפר. חלק ממה שיפה בציור הזה זה שהוא לא הזדקק להרבה קווים כדי לתאר את המבט שנשלח אליו בעקבות הניסיון):
ורק לסיום, והפעם בלי פרספקטיבה צידית של ההיפסטר, רק חשוב להגיד שאורחת נוספת על היאכטה היתה קארין רויטפלד. זהו פרט שחשוב להזכיר מכיוון ש: א. זה תירוץ מצוין להדביק תמונה שלה, וכל המרבה בתמונות רויטפלדיות הרי זה משובח; ב. בגלל שהסנדלים שלה הם של Alaïa (הערך הוויקיפדי מומלץ - לא ידעתי שהוא טוניסאי במקור. חוצמזה, האיש הוא חתיכת היסטוריה אופנתית מדהימה, וזה בלי שהזכרנו את האיכות הקונסיסטנטית הכמעט לא-הגיונית של עבודתו לאורך השנים).

[לה-רויטפלד מצולמת כאן עם אנג'לה מיסוני ובן זוגה. כל התמונות - מכאן]
העניין עם הסנדלים של קארין הוא כבר תירוץ מצוין למשהו חשוב לא פחות מהדבקת תמונה שלה - וזה האפשרות לצטט בהקשר מתאים את הרפליקות הבאות, שבאופן טבעי חקוקות על לוח לבו של ג'וש:

OPERATOR

Valley information.

CHER

Yeah, do you have the number of a cab company?

OPERATOR

Which one?

CHER

I don't know which one. What do you have out here?

OPERATOR

We have Valley Cabs...

ROBBER

Hand it over.

(Cher squeals/moans)

Give me the phone.

(Cher complies)

OK. Bag, too. C'mon! Alright, now, uh, get down on the ground. Face down. C'mon!

CHER

Oh, no. You don't understand, this is an Alaia!

ROBBER

An a-what-a?

CHER

It's like a totally important designer.

ROBBER

And I will totally shoot you in the head. Get down!

[מכאן]
אן-אה-וואטה?
פרייסלס.

בחיי שלאמא שלי היתה תספורת כזו באיזשהו שלב

כמתחייב מימי ראשון, ניחוח אסקפיסטי של מסע. ואם נוסעים עם אניה רוביק, אז בכלל טוב; ואם נוסעים עם קמילה אקרנס (שצילומים שלה כבר הוצגו פה ופה), אז בכלל מעולה; ואם מביאים בחשבון בגד גוף מפוספס של שאנל, אז בכלל - - טוב, אני מניחה שהפרינציפ הובן. [מתוך מגזין נומרו #106, סריקות - TFS]

תופינים, רבותיי, תופינים

אני לא יודעת אם הדבר הבא נופל לקטגוריה שהזכרתי כאן - להלן, אתרי הקניות הקיקיוניים שמתחבאים להם ברשת - אבל כיוון שמיס אפונה טענה שיש קהל למידע כזה, אני אסתכן בכך שאיני מחדשת דבר ואציג את זוג הנעליים הנסיכותי הבא:

בייביז הסאטן האלו הן תוצרת איב סאן לורן משנות השבעים, מידה 37.5 במצב מצוין, והן עולות 185 דולר. לא שקניתי מיליוני סנדלי YSL במהלך חיי (וחבל), אבל נראה לי די מדהים להיות בעלים של זוג כזה בפחות מ-800 שקל (לא סגורה מהי עלות המשלוח שם, אז הוספתי סכום מכובד לעלות הנעליים כשלעצמן, שהיא, נכון ל-5/9/09, 684 ש"ח טבין ותקילין. בהתחשב בכך שיש להם כעת 15% הנחה על כל המלאי, אנחנו בכלל מדברים כאן על טוטאל של 582 ש"ח [שיו, זה שיש לי את בנק ישראל בבוקמארקס בגלל קניות אינטרנטיות זה אחראי ומדאיג בעת ובעונה אחת]).

אנחנו מדברים על החמודות האלה מלכתחילה מכיוון שכאמור, עסקינן כרגע בשופינג הזייתי אך משתלם במרחבי הווירצ'ואל ספייס, והנעליים האלה מוצעות לרכישה באתר התמוה מעט Poshvintage.com. שוב אסייג ואומר שאם אני שוגה כאן, ומטרטרת על אתר שהוא ברור מאליו, אני מתנצלת מראש - אבל בעיניי הוא באופן די ברור רחוק מלהשתייך לחבורת האימפריות הידועות סטייל שופבופ, ריבולב, או אפילו גרגייל, בראש ובראשונה בגלל עיצובו הלואו-טקי והלוגו - שמשרה אווירה של עוגת חתונה מהאייטיז. מעבר לזה, העובדה שהאתר מתעסק בווינטג' גם היא הופכת אותו למעט חריג בשורה הראשונה של האונליין-שופינג (לא שחסרות אימפריות וינטג' ברשת - ראו ערך נאסטי גאל ומיליוני דומותיה).

הגעתי לאתר הזה בזמנו דרך הראיון הזה עם קרן זרקה, שאחראית למותג Anna K (ומהמעצבות המעטות שפועלות פה שאני יכולה להגיד שברוב הפעמים שאני עוברת אצלה, ככל הנראה אמצא לפחות פריט אחד שהייתי שמחה לקרוא לו שלי) - ובשורה תחתונה, כנראה לא ממש משנה האם מדובר במעצמה או בפינה נידחת בכפר הגלובלי. מה שחשוב הוא שיש שם היצע רציני למדי (דוגמאות: 1, 2, 3 - מצאו אתם, ילדים, את החברים הבאים בסדרה) - בעיקר בגזרת האביזרים - ושאפשר לחקור אותו במשך פרק זמן מכובד, כשבמקרה הטוב מתחמקים עם מציאה, ובזה הפחות טוב, אבל עדיין משמח, מסיימים את הטיול עם השראה.

ברוח זו, נקנח בפיסת שלל נוספת מהאתר - נעלי ז'יבנשי, גם הן מהסבנטיז, שמחירן מסתכם ב-175 דולר; ובשביל לדעת שיש בארון פריט של ז'יבנשי, גם אם זה לא ריקרדו טישי שאחראי לעניין - מדובר בעסקה משתלמת, אני חושבת. קראו לי זונת מותגים, אבל יש בעיניי כוח רב לפריטים שמשתייכים לפיסת היסטוריה משמעותית. עוד נחזור לעניין הזה באריכות פעם, אבל עם זאת חשוב לי לסמן כבר עכשיו איזשהו גבול להודאה באשמה הזו, ולציין את הקלישאה הידועה אך הסופר-נכונה - ואני לחלוטין לא מצהירה כך סתם כדי לצאת ידי חובה - שלמרות הכל, ועל אף שכבודם של תיקי שאנל קלועים במקומם מונח (וכואב עד כמה שהוא מונח), החלק החשוב באמת הוא מיהו בעליו של הפריט, ומה הוא מחליט לעשות איתו. ולענייננו, עם נעלי פיפ-טואו בשחור-לבן יש המון מה לעשות, בעיקר כשהן נראות כך:

שישי שמח

קארל לגרפלד מצלם את לארה סטון על פי קווי דמותה של אספנית האמנות פגי גוגנהיים (אוסף מכובד של יצירות ששייכות לה מוצג בקביעות במוזיאון תל אביב), ששימשה השראה גם לקולקציית הקיט של שאנל. ההפקה הופיעה בגיליון אוגוסט של הארפר'ז באזאר, ומשקפי השמש המוטרפים הם מהאוסף הפרטי של לגרפלד עצמו. ובאיחולי השגת משקפי שמש כאלו לאוספים הפרטיים של כולנו - שבת שלום.

אם כן, ספטמבר

עם קצו של תוגוגוסט - כפי שמכנות אותו כמה מהבחורות החמודות שמרשות לי להסתובב איתן - דלף בימים אלה לרשת, בתזמון מושלם, הקמפיין המלא של בלנסיאגה:
[צילום: סטיבן מייזל]
תמונות מתוך הקמפיין כבר צפו קודם, וממש לא זכו לאהדה כוללת: כמו שציינה גברת סו-קולד-לפטאוברז, התנוחות של ג'ניפר קונלי הן משונות ביותר, ומעלות דאגה לגבי נקעים ושברי מאמץ (או לחילופין, ריטוש מאסיבי) שייתכן ונגרמו עקב הצילומים. דבר נוסף שהזכירה הגברת הוא נוכחותה המוזרה של הספה - ותהתה האם מדובר בתופעה, בין השאר לאור הקמפיין יוצא הדופן הזה. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני קולטת שבעצם כבר הקמפיין הקודם של לנווין, שכזכור מככב אצלי על הדסקטופ, הציג בחורונת על ספה חומה מרוטה. הייתכן שהאינפלציה הספתית הזו פירושה ניסיון להוריד את ההוד וההדר אל הלוקיישנים שמוכרים לפשוטי העם?

צר לי, אבל שמלה מבית היוצר של אלבר אלבז לא תוכל לעולם להשתלב בנוף דומסטי, ולא משנה כמה ספות שמשדרות חמימות דודתית אותנטית יצליחו למצוא אנשי הארט שעל הסט. במחשבה שנייה, גם אצל בלנסיאגה לא נראה לי שהעניין הוא התבוללות עם ההמונים - הספה, כמו גם שאר הריהוט הכבד שמוצג פה (כסאות הסעודה, הדום הקטיפה), בעיקר מעבירים מסר של 'עולם הולך ונעלם'. זו מין התפלשות דקדנטית שלא במקומה (מי כבר הולך היום עם בלנסיאגה מכף רגל ועד ראש? אפילו דפני גינס תדע שהנעליים צריכות להיות מטופשופ ושות', אחרת מדובר בלוק מיושן-משהו), והסביבה האריסטוקרטית נראית מבולגנת ומעוררת מבוכה, ממש כמו הפוזות של קונלי (וסליחה על ההקשר הממש הזוי, אבל אני לא יכולה לוותר על אזכור לתנוחה הזו, שרק בגלל שהמורה שלי ליוגה דוברת אנגלית אני יודעת את השם הלועזי שלה. הייתכן שכשמייזל הדריך את קונלי הוא פשוט היה עוד שקוע בשיעור היוגה של הבוקר? לניקולא גסקייר הפתרונים).

אבל די, נפסיק לאלתר עם ברברת הספות, ההדומים ושיעורי היוגה - כיוון שמה שהכי חשוב להתמקד בו, ללא ספק, הוא אוסף הפריטים הלא פחות מיפהפה שמוצג פה. באמת שמדובר באחת הקולקציות הנבחרות בעיניי, מתוך אלו שנערכו בשבוע האופנה האחרון - וכאמור, חבל שסתם אפטפט כשאפשר להביט:
הקסם שזרם מהבדים המהפנטים (נקודה שתמיד חזקה אצל בלנסיאגה), העדינות הכמעט-פוצעת מול הצהרת הנוכחות הכוחנית, הרמיזות הרגישות לצלליות אייטיזיות - אבל בלי הגזמות, אלא רק עם הצעה לפרשנות מרתקת - כל אלו, פלוס הטאץ' של גרביוני הנקודות (שבכלל לא שמתי לב אליהם עד היום, כשחיפשתי תמונות בגודל ראוי מהתצוגה. החזון שלי כעת נראה לי מדויק מתמיד), יצרו מארג פלאי, לא פחות. וכדי להתקרב לפלא אף יותר, נסיים בהצצה למראה מתוך התצוגה, שכשראיתיו לראשונה - אין לי דרך להגיד זאת בעברית - I gasped. היה שלום, תוגוגוסט.

סופו הרשמי של קיץ 2009

טוב, זה הרי ברור וידוע שזה לא אאוטפיטס-בלוג - אבל אחרי שחפרתי כל כך הרבה, ואחרי שבאשכרה חזיתי מקרוב במנהיג של דור, זו נראתה לי הדרך היחידה לסכם את הנושא. אני נראית כאן מותשת כמו אחרי ריצת מרתון (זו היתה, כנגד כל הסיכויים והסאונד המבזה, מסיבה שלא תישכח. פשוט כך) - וגאה כאילו ניצחתי באחת שנערכה כחלק מהמשחקים האולימפיים - אבל בכל מקרה מה שצריך להסתכל עליו זה ג'יימס, כך שזה לא לגמרי משנה. למרות זאת, וכיוון שאנחנו בפרסונל-אאוטפיט הראשון המתפרסם כאן (והאחרון, לפחות כמו שזה נראה כרגע, פשוט כי כאמור, זו לא הסוגה שג'וש משתייך אליה) נעשה את זה לפי חוקי הז'אנר. לכן: צמיד זהב - אמא, עגילים - סבתא, סנדלים שחורים שלא בתמונה - גזית, שמלה - אלכסנדר וונג (נו, מה אפשר לעשות. שתדעו שאני לא רק מקשקשת. אמנם להשיג את היצירה הזו היתה סאגה שכללה גילוי של בתי הכלבו הקיקיוניים ביותר ברשת, אבל זה, כנראה, כבר סיפור לפוסט אחר).

ליל ה-2.09.09, סיקוונס אפשרי

1. מתוך אחת ההפקות המרכזיות בגיליון חורף של מגזין פופ (שדיברנו עליו קצת אתמול). את ההפקה במלואה אפשר לראות כאן. צילום - ויויאן סאסן; 2. הלוגו המחודש של פופ בפרשנות של דמיאן הירסט ונקודותיו המפורסמות; 3. דמיאן הירסט, "ואליום", 2000; 3. סוכריות צבעוניות רוקדות, צילום - לינדסי מאריסה; 4. אנשים צבעוניים רוקדים; 6. *ג'יימס מרפי*, שעוד כמה שעות נוחת *כאן*; 7. ספייס דיסקו, מקור - ?; 8. לילי דונלדסון אצל האופטומטריסט, צילום - טרי ריצ'רדסון (השמלה של פיטר פילוטו); 9. הכל זהב; 10. צילום - מיילס אלרידג'; 11. לבבות על רצפה; 12. לבבות על ספה, צילום - ברוק ניפאר; 13. ילדת דיסקו; 14. סשה פיבארובה ילדת דיסקו, צילום - הדי סלימאן (מתוך ווג רוסיה, גיליון אפריל 09').

מגה בול

[צילום: פאולו רוברסי]
מתוך הפקה בגיליון של מגזין POP שיוצא היום לדוכנים. זהו הגיליון הראשון שמתפרסם בעריכתה של דאשה\דריה (מסתבר שזה התעתיק העברי הנכון) ז'וקובה, שהחליפה בתפקיד - בהרבה רעש, צלצולים וכעסים - את העורכת הקודמת ומקימת המגזין קייטי גראנד. האדיטוריאל הזה מציג את הדוגמניות ג'סיקה סטאם ולילי קול, ויש בו משהו שמאוד מזכיר לי את העבודות של הפסל האמריקאי דוויין הנסון:

Flea market vendor, 1990

Tourists II, 1988

Young Shopper, 1973

זה לא קשה לאתר את השותפות בין ההפקה של פופ ופסלי הפופ-ארט של הנסון (לא כולם יחשיבו אותו כמשתייך לזרם הזה, אבל זו הגדרה מתקבלת, אני מניחה): הרקע הכמעט-פולארוידי, ההעמדה הכביכול-סתמית (דמויות שנתפסו 'פתאום באמצע החיים'). אבל הכי עקרוני, נדמה לי, זה הגיבוב ששורה בכל, שמתבטא בעיקר בשקיות\מזוודות\תיקים שהודבקו להם יחדיו - וכמו שאפשר לראות, השימוש בהם בולט (ואכזרי) ביותר בפסלים המגה-ריאליסטיים של הנסון (השם הנכון זה היפר-ריאליזם, אבל הוא מרגיז). ז'תומרת, זו לא סתם שותפות - זו שותפות גורל: וזה למרות שהתיירים של הנסון לעולם, אבל לעולם, לא יוכלו להיתפס עם תיק של מיסוני. זה בדיוק המקום שבו באה לידי ביטוי העובדה שהאנשים שעליהם מתבססות העבודות האלה - סוחבי השקיות, המגובבים - נדפקו פעמיים: פעם על ידי המבט האובססיבי, חסר הרחמים, של הנסון, ופעם נוספת בסיבוב השני, בטייק של רוברסי על הנסון, עם ג'סיקה ולילי מדגמנות מצוקה שאין להן יכולת להציגה כאמיתית או מעוררת חמלה (בטח לא עם השיער הזה, ג'ס. גיב מי א ברייק).

אבל איפה מיכל זוארץ?

[התמונות מ-WWD ו-Nitrolicious. לחצו להגדלה]
קולאז' קטן ומטופש שהכנתי (לא, אני הרוסה מהפיקאסה שזה משהו) שמסכם את ההתרחשות בפתיחת סניף טוקיו של אופנינג סרמוני, כנראה החנות הטובה ביותר בעולם. הומברטו לאון וקרול לים הם הבעלים, ופה יש ראיון שערכו בפוניסטפ עם לאון. זה אמנם לא ראיון מהזמן האחרון, אבל הוא עדיין מגה-מעניין, ושופך אור על תפיסת השופינג (מעין מיקרוקוסמוס של תפיסת עולם, לא?) של מאסטר הומברטו. אני זוכרת שקראתי אותו יותר קרוב לתאריך הפרסום שלו, וזה עשה את הבלתי ייאמן - הגביר את החשק שלי לבקר בחנות הלא-וירטואלית של אופנינג סרמוני. מי ידע שיש עוד אקסטרה מייל ללכת בכיוון הזה?

אבל נחזור לפתיחה בטוקיו, לפני שזה יגלוש ליבבות. זו החנות הראשונה של הבוטיק מחוץ לארה"ב (יש אחת בניו יורק ואחת באל.איי), והיא מתפרשת על לא פחות משמונה קומות, מה שאמור לתת פרשנות חדשה לכל מושג הבוטיק - מדובר יותר ב"מיני-קניון", כמו שהם קוראים לזה. בפתיחה של המקום אשלי ומרי קייט חבשו את אוזני המיקי מאוס\באגס באני של Maison Michel (יצרן כובעים וגו' שאת קטלוג הסתיו שלו צילם קארל לגרפלד) - הכניסו פה את ההערה המתבקשת על אוזני הארנבות של לואי ויטון - והרביצו כהרגלן בקודש נעליים מטריפות. שני הזוגות הן של פראדה, ובעיניי מרי קייט לקחה את הקופה עם הבייביז האלו (הקישור במקור מכאן).

עוד נכחו: הומברטו לאון, כמובן (החמוד בחולצת הכוכבים הכחלחלה), קרול לים (עם לאון בתמונה שלמעלה משמאל), ג'ייסון שוורצמן (שזוכה עכשיו לצומי מרובה, כמו שסיפרו הגרסוניירים - שגם הקדישו דיון נפרד לכל העסק בטוקיו), קירסטן דאנסט באווירה שאנלית, והמגנובים (כן! זה מונח מתאים בהקשר הזה) חובבי הניינטיז ארין וואסון ואלכסנדר וונג - שהגיע עם רעמת השיער הבלתי ברורה שלו (אני מקווה שעד שבוע האופנה הוא יעשה עם זה משהו. אבל אולי יש כאן משהו שאני לא מבינה - אני עם אלכס לא מתווכחת).