מגה בול

[צילום: פאולו רוברסי]
מתוך הפקה בגיליון של מגזין POP שיוצא היום לדוכנים. זהו הגיליון הראשון שמתפרסם בעריכתה של דאשה\דריה (מסתבר שזה התעתיק העברי הנכון) ז'וקובה, שהחליפה בתפקיד - בהרבה רעש, צלצולים וכעסים - את העורכת הקודמת ומקימת המגזין קייטי גראנד. האדיטוריאל הזה מציג את הדוגמניות ג'סיקה סטאם ולילי קול, ויש בו משהו שמאוד מזכיר לי את העבודות של הפסל האמריקאי דוויין הנסון:

Flea market vendor, 1990

Tourists II, 1988

Young Shopper, 1973

זה לא קשה לאתר את השותפות בין ההפקה של פופ ופסלי הפופ-ארט של הנסון (לא כולם יחשיבו אותו כמשתייך לזרם הזה, אבל זו הגדרה מתקבלת, אני מניחה): הרקע הכמעט-פולארוידי, ההעמדה הכביכול-סתמית (דמויות שנתפסו 'פתאום באמצע החיים'). אבל הכי עקרוני, נדמה לי, זה הגיבוב ששורה בכל, שמתבטא בעיקר בשקיות\מזוודות\תיקים שהודבקו להם יחדיו - וכמו שאפשר לראות, השימוש בהם בולט (ואכזרי) ביותר בפסלים המגה-ריאליסטיים של הנסון (השם הנכון זה היפר-ריאליזם, אבל הוא מרגיז). ז'תומרת, זו לא סתם שותפות - זו שותפות גורל: וזה למרות שהתיירים של הנסון לעולם, אבל לעולם, לא יוכלו להיתפס עם תיק של מיסוני. זה בדיוק המקום שבו באה לידי ביטוי העובדה שהאנשים שעליהם מתבססות העבודות האלה - סוחבי השקיות, המגובבים - נדפקו פעמיים: פעם על ידי המבט האובססיבי, חסר הרחמים, של הנסון, ופעם נוספת בסיבוב השני, בטייק של רוברסי על הנסון, עם ג'סיקה ולילי מדגמנות מצוקה שאין להן יכולת להציגה כאמיתית או מעוררת חמלה (בטח לא עם השיער הזה, ג'ס. גיב מי א ברייק).